דף הבית > שמות > מרדכי בן יהודה

מרדכי בן יהודה

רוסיה היכן נולד(ה)
1919 שנת עליה
1944 הגעה ליישוב
צבא, ענף תרבות עיסוק עיקרי
דואל
מרדכי
 
כתב חיים רוזן
 
היום, אור לי"ז כסלו, מלאו 23 שנים לעלייתנו על המקום הזה, ובמקום חג יום העליה על הקרקע, יובל 50 לאחדים מחברינו וכניסת מספר בני המקום כחברים לקבוצתנו - התאספנו הערב לאזכרת חברנו היקר מרדכי, שהשתתף באותו היום לפני 23 שנים בעליה על המקום הזה. הוא לא זכה - כפי שהיה שגור בפיו תמיד עם ההומור שלו: "צריך לגמור מהר את בנין הארץ״ - לא רק לגמור את בנינה, אלא לא הגיע אפילו לחצי יובלה של גבע וגם לא ליובל החמשים של חייו, כי רק בן 49 היה במותו. עניו ונחבא אל הכלים היה תמיד, וכשבאנו לדבר אתו על הצטרפותו לקבוצתנו בכביש טבריה-צמח  אמר: מה אני ומה כוחי שמצאתם דוקא אותי לצרף לחיי קבוצה? כבר אז ידע מה שנדרש מאיש הקבוצה, ופקפק בכוחותיו. אולם אחרי שהחליט ונכנס לא ידע פשרות, הוא דרש קודם כל מעצמו, ותמיד היה בין הראשונים, ככה זה היה בעליה, בעבודה ובהגנה.
23 שנים הלכנו יחד יד ביד. יחד סחבנו מים בימים הראשונים באמבטיות מהמעיין, כשצריכים היינו בכל פעם להעמיד את האמבטיה, בכדי להוציא את הרגלים מהבוץ שהגיע עד הברכיים; יחד פתחנו את התלם הראשון, יחד סיקלנו את השדות, יחד הובלנו זבל מכל הכפרים שבסביבה, יחד חפרנו את תעלות הניקוז בביצה, יחד פתחנו את התעלה הראשונה להשקאת המשולש (שעכשיו אין לו כבר זכר), הכל נעשה אצלו מתוך צחוק והלצות, כדרכו תמיד. הוא בז לסכנת מחלה וצחק למות.. כשהיה רואה בעתון מודעה על מותו של אחד החברים מהעליה השניה - היה אומר: "חברה, התור מתקרב אלינו . וזה היה נאמר לא מתוך פחד, כי אם מתוך נכונות לקבל את פני הדברים כמו שהם, וכך נהג עד רגעיו האחרונים.
אין בינינו איש שעבר עליו כל כך הרבה בחייו, כמו על מרדכי. עוד בנערותו הוא הכיר את טעם בית-הכלא הרוסי בגלל רוחו המהפכנית, בפזרו כרוזים בלתי-ליגליים. הוא היה מסית נגד אביו את פועלי בית- החרושת שלו. בגיל 18 כבר התנדב לצבא ועבר את כל מדורי הגיהינום של המלחמה הקודמת. נשלח לאירקוצק שבסיביר ומשם לפינלנד במקום שנפצע, ואחרי שהחלים הועבר לאודיסה ומשם לרומניה. ברומניה נשבה ע"י הטורקים והועבר כשבוי לאנטוליה ועם כבוש אנטוליה ע״י האנגלים הועבר יחד עם כל השבויים הטורקים לתל-אל-כביר. אנו יודעים היטב את תנאי החיים של הצבא התורכי במלחמה הקודמת, על אחת כמה בשבי התורכי. מתל אל כביר העבירוהו אנשי הגדוד העברי, ששמרו אז על השבויים, לארץ, בשנוי שם (כי שמו הקודם היה זלמן חסין). כל הדברים האלה נתנו את אותותיהם במרדכי כבר בגיל הארבעים שלו. וכשהרגיש שאין באפשרותו לעבוד עבודה פיזית העמיס על עצמו את מפעל המים של כל הגוש, ונוסף לזה את הבטחון על המקום. עם גמר המאורעות קיבל על עצמו את ענף פעולת התרבות עם כל הקשור בזה, ובהצלחה, כי מסירותו וכושר יכולתו עמדו לו בכל מה שהיה מקבל על עצמו. הוא היה ישר ולא סבל הפליות. את העונש הכי קשה היה מטיל על משקו הוא כשמצא אי-צדק בחלוקת המים, וכך בכל השטחים.
בבואו לארץ הוא לא ידע על ציונות ולא כלום, והנה כעבור שנה הוא משפיע על אותו החבר שהביא אותו לארץ ושמתוך יאוש ואכזבה רצה לעזבה - שלא יעזוב. אותו הדבר קרה בזמנים הקשים בגבע כשאחדים רצו לעזבה; הוא היה בין אלה שאמרו: אנחנו לא נעזוב את המקום שעלינו עליו פעם. ואלה לא היו סתם דיבורים, אלא יחד עם הנשארים התחיל במשנה מרץ לחתור נגד הזרם ולסתום את הפרצות. וגם את הדור הצעיר גידלנו ברוח זו.
ככה הגענו יד ביד עד הלום, והנה בא הגורל האכזרי. והפריד בינינו.. ובאותו בית-הקברות ששנינו יחד קברנו את כל מתינו ומבלי להידבר היינו תמיד נפגשים בתוך הבור בכדי להשכיב את הגוף - נפגשתי הפעם עם אחר בכדי להשכיב את גופו של מרדכי בתוך הבור, בזה נסתיימה הפרשה ששמה מרדכי בן יהודה. נורא הכאב וקשה הפרידה מהאדם והחבר היקר לך, שבמשך כל-כך הרבה שנים חיית אתו, יחד יצרת ויחד סבלת. אולם זהו הגורל, ולקראתו עלינו ללכת בעינים פקוחות, כי את הטבע אין לשנות. ומי שבא תורו - כמו שמרדכי היה אומר - צריך ללכת, אם כי התור לא תמיד צודק.
וזה שיש להזכיר לדור הצעיר: עליכם לדעת, כי כל המשא, העמל והאחריות, אשר נישאו עד עתה על שכם הותיקים, ואתם רק החילותם להטות שכם - מעתה השכם ההוא ילך ויחלש, עד שסוף-סוף יפול המשא כולו על שכמכם. וכל מי שחושב להוציא את שכמו מתחת למשא - ידע שחלקו נופל על אחרים.
לבסוף אני מציע שהגוש יטע בט״ו בשבט שדרה לאורך כל הכביש, מזרעין ועד בית-שאן, כל משק על שטחו, ושהיא תיקרא על שמו של מרדכי.
חיים רוזנפלד.
 
לקריאה נוספת לחצ/י כאן: 
הדפס דף זה